דלית פלס

רכזת ספרות, יש לי תואר ראשון ושני בספרות מאוניברסיטת תל אביב, תעודת הוראה, תעודת עריכה לשונית, הוראת מחוננים – למדתי באוניברסיטת תל אביב. אני קצת מצטערת על זה, שלמעשה חוויתי חיים אקדמיים רק במרחב אחד. אבל כך יצא.
זו שנתי ה-16 בהוראה (עשיתי הפסקה לכמה שנים טובות, כשלא גרנו בארץ וגידלתי את ילדיי).
בעבר אהבתי מאוד לעשות פרויקטים של שירי משוררים: עשיתי את זה כמה פעמים. אלה תמיד היו הפקות מטורפות, לימודיות אבל מחוץ לתכנית הלימודים, קהילתיות. השילוב בין ספרות למוזיקה עשה אותי וגם את התלמידים שלי, מאוד מאושרים. אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות פרויקטים כאלה היום משלל סיבות.

יזמתי והייתי מאוד פעילה בבית הספר היסודי של ילדיי ברעיון של דחיית טלפונים חכמים – דבר שקורה היום כבר שכבות קדימה. אני מאמינה שבכך אני מעניקה לילדים שלי שנים נוספות של תום ומוגנות.
אני אוהבת לקרוא ולפתור תשבצי היגיון. אבל כבר שנתיים אני בעיקר מפגינה.
אני לא יודעת מה המוטו שלי. יש לי הרבה יותר חלקים אפורים, מאשר מוטו מובחן וברור.
אבל אני כן אציין את מילות השיר מתהילים: "מי האיש החפץ חיים, / אוהב ימים לראות טוב. / נצור לשונך מרע / ושפתיך מדבר מרמה. / סור מרע, עשה טוב. / בקש שלום ורודפהו".ההוראה בחרה אותי. עסקתי בכלל במחקר ולימדתי תוך כדי. אבל ממש במהרה הבנתי שיש משהו מאוד חזק בקשר עם בני נוער. איזו זכות גדולה היא להיות חלק מאלה העשויים להשפיע על הדור הבא.
רוצה לחנך לחמלה ולאהבת אדם; לחשיבה ביקורתית ולראיית האחר.
לאהבת הספרות ולהערכת חשיבותה לאדם. "בעולם כמו שלנו, ראיית האחר הוחלפה בחדר מראות מתעתעים" (מירב רוט, מוסף הארץ, 20.12.24) – זה לא המוטו שלי, ובוודאי לא תשובה על שעות הפנאי. אבל קשה לי עם ההתעסקות הפומבית בעצמי. אני יודעת שבעידן הרשתות זה מאוד מקובל. אבל אני לא ברשתות. הרגעים האלה, לצערי הרב, מתמעטים. רק בבתי קפה פה בסביבה, אם הם ממלצרים אותי – אז אני נותנת טיפים בנדיבות. אני מאוד אוהבת לראות תלמידים עובדים: "יש לי סימפטיה לאנשים שמתאמצים בתל אביב" (ויזלטיר).